05.03.2015 מאת: דפנה מאור
במחקרו מראה ד"ר אלי קוק איך עלו לגדולה במאה ה-20 מדדי צמיחה ופריון שמתבוננים על העולם כעל מכונה לייצור ערך כלכלי - ומוחקים את האינדיבידואל
זנות היתה חלק בלתי נפרד מהקפיטליזם האמריקאי של המאה ה–19. בעיר ניו יורק עבדה 1.3% מאוכלוסיית הנשים בזנות לפני 1850 ושיעור זה עלה ל–2% מעט אחרי אמצע המאה. הערך הכלכלי המוערך של עסקי הזנות, כולל מכירת אלכוהול, לינה ושירותים אחרים בעיר, הוערך ב–6 מיליון דולר, כפליים מערכי עסקי הדפוס, מבשלות הבירה והמנסרות ביחד.
בתקופה שבה לנשים ונערות לא היו זכויות כלכליות, המקצוע העתיק בעולם הציע להם הכנסה טובה וביקוש מתמיד. רבות מהנשים במקצוע היו אלמנות או נשים שמזלן לא שפר עליהן ונאלצו לעסוק בזנות כדי לפרנס את עצמן ואת ילדיהן, במשרה מלאה או חלקית. הזנות איפשרה לצעירות, רבות מהן שחורות, מידה של עצמאות כלכלית וחברתית שלא היו יכולות להשיג אחרת. נשים מתוחכמות הצליחו להתקדם ונהפכו למאדאם וחיו ברווחה יחסית.
אולם נתון מדהים זה עניין במאה ה–19 את מנהיגיה הכלכליים של ארה"ב לא רק מסיבות של מדידת הערך הכלכלי. במאה ה–19 עקבו הכלכלנים ומקבלי ההחלטות אחר רשימה ארוכה של מדדים שאותם כינו "מדדים מוסריים", כמו עוני, אי שוויון, זנות, אחוזי כליאה, מספר ספריות לנפש, תוחלת חיים, מספר מלומדים, ריכוזיות תאגידית, שעות פנאי, עצמאות כלכלית ומוביליות חברתית. מדד הזנות לא נועד דווקא להצביע על פגיעה בערכים הפוריטניים של אבותיה המייסדים של ארה"ב. הוא עניין את החברה האמריקאית בגלל "הרעיון היה שאם אשה לא מרוויחה מספיק לקיים את עצמה והולכת לעבוד בזנות - יש לזה חשיבות", מסביר ד"ר אלי קוק בריאיון ל–TheMarker.
קוק, 33, יליד ארה"ב שעלה לישראל, החל דרכו האקדמית בתואר ראשון לכלכלה. "זה היה תואר שפקח לי את העיניים והוביל אותי למחקר שלי על תמחור ומדדים ואיך הם מתבטאים בהיסטוריה של הקפיטליזם". הוא עשה דוקטורט בהרווארד, שם פועלת תוכנית לחקר הקפיטליזם, והתמקד בהיסטוריה של מדדים כלכליים באמריקה, "איך הגענו לאובססיה לצמיחה כלכלית והאם זו הדרך למדוד קדמה?" הוא אומר.
קוק, שעשה פוסט־דוקטורט בראטגרס, שוהה בישראל כעמית מחקר של תוכנית פולברייט באוניברסיטת חיפה — שבה מקודם שיתוף פעולה אקדמי־מדעי בין ארה"ב לישראל באמצעות תמיכה בחוקרים מצטיינים, בניהול קרן חינוך ארה"ב־ישראל. קוק מיישם את מחקרו כעת בתחום הכלכלה הישראלית.
התמ"ג (GDP), שקדם לו התל"ג (GNP) — הוא המדד הכלכלי החשוב והבולט ביותר בעולם כיום. "מדד זה הומצא ב–1934 על ידי כלכלן בהרווארד", אומר קוק, "וזו הנקודה שבה הספר שלי – 'The Pricing of Progress' (תמחור הקדמה) - מסתיים. התמ"ג נכנס למוסדות הכי חשובים בארה"ב. כל החלטה שמקבלים כיום מתבססת על התמ"ג".
קוק חוקר ודורש בשאלה: כיצד המדידה של נתונים כלכליים משפיעה על התפישה שלנו של האי־שוויון, של הטבע, של האדם. "ישראל היא דוגמה מדהימה, בכך שהיא דומה כיום לארה"ב של סוף המאה ה–19, דור ראשון־שני לקפיטליזם", הוא אומר. עם זאת, בין השתיים יש הבדלים משמעותיים הניכרים בתשומת לב למדדים שונים. "בישראל יש דו"ח העוני — אבל אין לו אח ורע בארה"ב במובן של תפיסת כותרות ראשיות בעיתונים כמו 'ניו יורק טיימס'. עוד מדד כזה שמופיע בישראל הוא כמה משכורות צריך כדי לקנות דירה. כאן רואים את ההבדל — זה מדד שעושה פוליטיזציה מעניינת".
בארה"ב לוקחים כל דבר ומתחמרים אותו
בידיעה שהופיעה השבוע באתר הכלכלי בלומברג תחת הכותרת "הלחץ בעבודה גורם למותם של אלפי אמריקאים בשנה", נפתח הסיפור בשורה: "לחץ במקום העבודה תורם עד 190 מיליארד דולר בהוצאות בריאות ויותר מ–120 אלף מקרי מוות בשנה" — קודם המחיר בדולרים, ואח"כ ספירת המתים.
"התפישה בארה"ב היא לקחת כל דבר ולתמחר אותו — לעשות חישובי עלות תועלת. כל רגולציה בארה"ב מאז שנות ה–80 עוברת ניתוח עלות תועלת. יש לזה המון כח. כששאלו אמריקאים כמה הם מוכנים לשלם בשביל כל מיני דברים, התוצאה היתה שבתקופת בוש מחיר חיי אדם הסתכם ב–6.3 מיליון דולר, ובתקופת אובמה ב–9.1 מיליון דולר. הגלישה באינטרנט עולה לתפוקה השנתית ב–63 מיליון דולר, ולהציל את העיט לבן הראש, סמלה של ארה"ב, מוכן כל אזרח אמריקאי לשלם 257 דולר". מעל המחיר הזה, לא משתלם להציל חיי אדם או עיט.
דוגמה בולטת נוספת לתמחור כל דבר היא בתחום איכות הסביבה. "מחקר של סטרן ריוויו על התחממות גלובלית הראה שהיא עולה לתמ"ג הגלובלי ב–5%", אומר קוק. "אם נתייחס לכדור הארץ כאל השקעה קפיטליסטית, נגלה שאנחנו מפסידים תשואה של 5%. בעקבות המחקר הזה בא כלכלן והראה שבעצם מדובר בנזק זניח כלכלית — אם נשקיע במניה של מקדונלד'ס נקבל תשואה גבוהה יותר מאשר אם נשקיע במניעת ההתחממות הגלובלית".
במחקרו ניסה קוק לחזור לנקודה שבה החלו האמריקאים להפסיק להסתכל על האינדיבידואל והתחילו למדוד את ערכו הכלכלי. "הדרך שבה אמריקאים מדדו את החברה היתה אחרת במאה ה–19. הוויכוח בין הצפון לדרום על עבדות הוא דרך טובה להראות את זה".
בחינת הנימוקים שהציגו מתנגדי העבדות ב–1849 לביטול העבדות מראה אילו מדדים כלכליים נחשבו בעיני מקבלי ההחלטות של התקופה. המתנגדים, בכתב העת ליברטי אלמנך (כתב עת של פעילי המתנגדים לעבדות), כתבו כי בצפון יש אוריינות גבוהה יותר, שבאוהיו היו 51 אלף מלומדים, יותר ממספרם של המלומדים ב–13 המדינות התומכות בעבדות. כנגדם טען סנטור ג'ון קלהון, תומך בולט בעבדות, שמצבם של העבדים שהשתחררו גרוע יותר — יש בקרבם יותר אילמים, חירשים, אידיוטים, עיוורים, עניים וכלואים.
"במאה ה–19 האמריקאים התעניינו מאוד בנושא האי־שוויון. האבות המייסדים חשבו שכדי שארה"ב תהיה רפובליקה ודמוקרטיה אסור ליצור מצב שהכוח יצטבר במקום אחד", אומר קוק. "זה הדבר שהכי הפחיד אותם. לפני שאמריקה נהפכה לחברה תאגידית, הדגש שלה לא היה על פריון או תפוקה או מקסום של רווחים אלא על עצמאות כלכלית וחופש. המשמעות שלו היתה שלא יהיה איזה תאגיד ענק שישב מעליי ויחליט בשבילי. שלי יהיה חופש לקבוע איך העתיד שלי ייראה".
לטענתו, "במאה ה–20 המדדים הכלכליים עברו הצרה, ויותר ויותר שומעים בחדשות הערב ובנאומים של הפוליטיקאים על המדדים האלה, במקום המדדים הישנים שנוגעים למצבו הפיזי, המנטלי, התרבותי והחברתי של האדם עצמו. ברור שיש צדדים בקפיטליזם שקשורים מאוד לאינדיבידואליזם, אבל דווקא הקפיטליזם מוחק צדדים מסוימים באינדיבידואל. הנחת היסוד של כל המודלים היא מקסום הצמיחה. מדדים כמו תמ"ג מדמיינים אזרחים כנכסים מניבים אשר יש למקסם את תפוקתם הכלכלית — הון אנושי".
קוק מדגים זאת בשיעור התעסוקה: "בשוק העבודה, למשל, הסיבה שאנחנו מודדים אבטלה, היא שאנחנו דואגים לאזרחים, נכון? אבל אם זה היה נכון, היינו מודדים גם את מצבם של העניים העובדים — אנשים שיש להם עבודה אבל לא סוגרים את החודש. הסיבה שמודדים אבטלה היא ראיית עולם שרואה את העולם כהשקעת הון אחת גדולה, אולי מכונה, והנה, יש אנשים שלא עובדים ולא מכניסים אותם למערכת של הפריון, הם לא מייצרים — הברגים לא מסתובבים".
ב"ניו יורק טיימס" ב–1910 הופיעה כתבה על "יבול התינוקות", עם הערכה של ערכו הכלכלי של תינוק לפי משקל וגיל, כמה עולה לגדל אותו וכמה הוא יפיק בחייו. אירווינג פישר, האב המייסד של הכלכלה הניאו־קלאסית, "שהיה הפול קרוגמן של זמנו, כותב דעות ב'ניו יורק טיימס' ואינטלקטואל ידוע, שהיה מעורב בכל הרפורמות החשובות של התפוקה", אומר קוק היה מי שקידם את השימוש במדדים של עלות ותועלת.
"בכל פעם שפישר ניסה לשכנע לערוך רפורמה, למשל שירותי בריאות ממשלתיים, הוא הצדיק אותה בכך שאמר כמה כסף היא תחסוך למשק", מרחיב קוק. "הוא, למשל, תמך ביובש — איסור על מכירת אלכוהול, שלדבריו יחסוך 3.3 מיליארד דולר לכלכלה. מניעת מחלת הטיפוס — 350 אלף דולר. הוא תמחר את מלחמת העולם הראשונה — 186 מיליארד דולר. "עיתונים נמנעו מלסקר את הקמפיין הממשלתי נגד השחפת עד שפישר הביא את המספר הכלכלי. וכך נוצרה הגישה שאומרת שאמנם חיי האדם הם יותר ממכונה לעשיית כסף, אבל רק כמכונה לייצור כסף — כמו שכינה זאת פישר — מוכנים להתייחס לחישוב הערך שלהם".
התפתחויות נוספות שהעלו לגדולה את מדידת התמ"ג היו השפל הגדול והניו דיל. "זה היה הרגע הגדול של המקרו־כלכלה והצמיחה", אומר קוק. ב–1932 הגיע למשרד המסחר האמריקאי פרופ' סיימון קוזנץ, שהקים את נשונל ביורו אוף אקונומיק ריסרץ' (הלשכה הלאומית למחקר כלכלי, שאף על פי שמה היא גוף פרטי) — שממשיך לדחוף עד היום את האג'נדה של הצמיחה הכלכלית.
האי־שוויון, אומר קוק, הוא תוצר של התבוננות על הכלכלה כמכונה אחת גדולה ולא על חלקיה הנפרדים. הוא החל לחקור את הגרפים שמראים את גידול ההכנסה העצום של העשירון והמאיון העליון עוד לפני שתומא פיקטי פירסם את ספרו, "הון במאה ה–21".
לא הפרוגרסיבים הגדולים כמו הנשיאים וודרו וילסון ותיאודור רוזוולט, או אנשי רוח ומשפט גדולים כמו לואיס ברנדייס הצליחו להוריד את אי־השוויון הגדול שהיה בסוף המאה ה–19 ובתחילת המאה ה-20. "הניו דיל עצמו לא שינה את התמונה", אומר קוק. "נדרשה מלחמת עולם כדי להגדיל את השוויון. המלחמה אוטומטית גורמת לסולידריות חברתית — לא בדיוק הקלף החזק של האמריקאים — וגרמה לכך שמנכ"לים לא יכלו להסתכל בעיניים של העובדים שלהם כשהשכר שלהם גדול פי 300 כפי שהוא עכשיו. מאוחר יותר, בתקופת המלחמה הקרה, שרר הפחד שלעובדים יש אלטרנטיבה, כמו המשטרים הקומוניסטיים, אז צריך להתייחס אליהם יפה. האיתות המובהק לכך היה שיעור גבוה של חברות באיגודים מקצועיים.
"כששוק המניות קרס ב–1929 אנשים עשירים הפסידו את הכסף שלהם", אומר קוק. "הבנק הפדרלי לא העז להתערב ולהציל את ההון של העשירים. הלקח הזה, אותו חקר מילטון פרידמן, נלמד. בן ברננקי, יו"ר הבנק הפדרלי הקודם, אמר לפרידמן בפגישה ביניהם — נבטיח שזה לא יקרה שוב".
ומה והשתנה משנות ה-80, שמהן והלאה האי־שוויון בארה"ב חזר וגדל לממדי שיא?
"הסיפור החשוב הוא התאגידים", אומר קוק, לדבריו במאה ה–19 המטרה הראשית של התאגידים לא תמיד היתה השאת רווח, אלא שירות חברתי. "ברנדייס היה זה שרצה לפרק את 'קללת הגודל'. אם אתה באמת רוצה שוק חופשי וחברה חופשית, אתה לא יכול שיהיו תאגידי ענק, הוא אמר. הנראטיב של ברנדייס הוא פרפורי הגסיסה של חברה אמריקאית שקודם כל מקדשת חופש ודמוקרטיה. מה פתאום שיהיו כמה אנשים שיווסתו לאן הולך ההון של הפנסיות שלנו. הוא סייע לבנות את הבנק הפדרלי, ליצור רגולציה. ברנדייס ואחרים קיוו שהבנק המרכזי ישמש כרגולטור שידאג לכך שהכוח הפיננסי בחברה יישאר מבוזר ולא ריכוזי. אבל ראו מה קרה מאה שנה לאחר מכן — הבנק הפדרלי הפך לכלי להצלת הבנקים הגדולים מעצמם בעזרת החילוץ. במקום שהמדינה הרגולטורית תפרק מונופולים ותאגידי ענק כפי שברנדייס רצה, היא מחזקת ומצילה אותם — הבנק הפדרלי ב–2008 היה אמור להציל את הקפיטליזם מעצמו".
למעשה, טוען קוק, מהלכי ההגבלים העסקיים של תחילת המאה ה–20 היו אירוניים: במקום לפעול לפירוק התאגידים עשו להם לגיטימציה. את רובם לא פירקו, ואז זה התפרש שכולם בסדר. הוא מזכיר את תנועת הפופוליסטים של 1896, "חבורה של איכרים אמריקאים שהריצו את מנהיגה, ויליאם ג'נינגס בריאנט לנשיאות. הם הבינו שלא יוכלו לפרק את התאגידים, אבל רצו לפתח חלופות גדולות לתאגידים — קואופרטיבים. הם בנו קואופרטיבים גדולים מאוד.
"הביקורת של ברנדייס היא שבתאגידים יש הפרדה בין בעלות לשליטה — כמו שבעלי מניות לא שמחים שהמנכ"לים מקבלים שכר כל כך גבוה, אבל מי ששולט הם המנהלים. בקואופרטיב הלקוחות הם בעלי הבית. זה שינוי תפישה. הפופוליסטים נכשלו במרוץ לבחירות, אולם הצליחו במאבק נגד הבנקים והטראסטס — קונצרנים של כלכלה ריאלית ופיננסית ששלטו בכסף והריבית שגבו היתה מאוד גבוהה. הפופוליסטים הקימו איגודי אשראי, שקיימים עד היום".
"איך היתה אמריקה נראית כיום אם הפופוליסטים היו מנצחים?", שואל קוק. "היא היתה כמו שוודיה".