29.11.2012 מאת: דפנה מאור, סיון פינגולד
המדעניות קרול פאריש וננסי הייגל, שנמצאות בישראל לרגל כנס נשים במדעים שיתקיים בשבוע הבא, עוסקות בחקר החומרים שעשויים להניע מהפכה בייצור האנרגיה ■ מה שהן עדיין לא הצליחו לגלות הוא למה יש כאן נשים כה מעטות בתחום המדעי - בעיקר במחלקות לפיסיקה ולכימיה
הרבה לפני שהחלה לעסוק בחומר שעשוי לגרום למהפכה בייצור האנרגיה העולמית, פרופ' קרול פאריש רצתה ליצור גוון חדש של אדום בשפתונים של אסתי לאודר. לכן היא החליטה לפנות ללימודי כימיה. "תמיד הייתי טובה במתמטיקה ובמדעים, אבל מה שהניע אותי היו האתגרים. לא תמיד הצלחתי, ופעמים רבות קיבלתי סטירה בפנים, אבל אהבתי לעשות משהו שהוא קשה לפתרון, ובסוף התאהבתי בזה", היא אומרת.
בסופו של דבר, פאריש הגיעה אחורה עד לחומר שעליו מבוססים אינספור תמרוקים: נפט. כיום היא חוקרת תהליכים מיקרוסקופיים שיאפשרו להפיק נפט מאבנים שנקראות פצלים. פצלי הנפט והגז האלה עומדים בלבה של מהפכת אנרגיה עולמית - ועשויים להיות אפילו בעלי השלכות על הכלכלה הישראלית.
פאריש הגיעה לישראל במסגרת תוכנית פולברייט המנוהלת בישראל על ידי קרן חינוך ארה"ב-ישראל ותשתתף בכנס נשים במדעים שמקיימות האוניברסיטה הפתוחה ותוכנית פולברייט. היא שוהה בארץ כבר כמה חודשים, ועובדת במעבדה העוסקת בכימיה של הנפט באוניברסיטה העברית. "בתואר הראשון עשיתי מחקר במכניקה קוונטית. אני אוהבת להבין כל פרט באופן שבו אטומים ואלקטרונים מתנהגים וזזים. בערך באמצע התואר השני שלי כבר הבנתי שאני לא רלוונטית לאסתי לאודר, כי לא ממש יכולתי לייצר משהו: יכולתי רק להבין איך דברים עובדים".
"איך דברים עובדים" הוא כנראה המניע החזק ביותר של מדענים כמו פאריש. פיסיקאית נוספת, ועמיתה שלה בפולברייט השנה, היא פרופ' ננסי הייגל מבית הספר לתארים מתקדמים של הצי האמריקאי. הייגל, שתשתתף גם היא בכנס שיתקיים ביום שלישי הקרוב בקמפוס ברעננה, חוקרת את תנועתם של אלקטרונים בתוך חומרים. למחקר שלה יכולות להיות השלכות יישומיות עצומות: הבנת תנועתם של אלקטרונים בחומרים המשמשים לייצור פאנלים סולריים, למשל, יכולה להיות בסיס לפריצת דרך בתחום האנרגיה המתחדשת.
הייגל חוקרת כיצד ניתן לצלם את האלקטרונים, ומשתפת פעולה עם פרופ' אהרן לואיס מהאוניברסיטה העברית, הפועל בתחום ההדמיה ברזולוציה גבוהה מאוד. הייגל היתה מעורבת בעבר גם במחקר שסייע לייצר חיישנים וגלאים לטלסקופים חלליים.
כשמדברים עם מדעניות כמו פאריש והייגל, קשה למצוא שמץ של מיליטנטיות מהסוג שזכה באחרונה לכינוי הג'יהאד הפמיניסטי. פאריש והייגל הן בנות לדור שהשאיר הרחק מאחור את אמהותיהן, במונחים של פריצת נתיבים להצלחה והתקדמות של נשים. ואולם, למרות ששתי החוקרות נהנו מקריירה פורחת ולא נתקלו במכשולים בולטים בשל היותן נשים, הן רחוקות מלהתכחש לאתגר המתמשך בשילובן של נשים במדע.
"אמי, עליה השלום, אמרה לי בתיכון - והייתי תלמידה מצטיינת - שאקח קורס מוגבר בהקלדה", מספרת הייגל בעת ביקורה בתל אביב, יחד עם בתה בת ה-16 רייצ'ל שהצטרפה אליה, בעת מטח הטילים האחרון שנורה על ישראל. "היא אמרה שחשוב ללמוד את זה, כי בתקופה שהיא גדלה, בעת מלחמת העולם השנייה, העבודה הטובה ביותר לנשים היתה עוזרת למנכ"ל", הייגל צוחקת. לדבריה, ההקלדה התבררה כמקצוע מועיל, אבל הדוגמה שלה מראה שבתוך שניים-שלושה עשורים הנשים התקדמו יותר משהתקדמו באלפי השנים שקדמו להם. בשנות ה-70 בארה"ב, למשל, אשה לא יכולה היתה לשכור דירה או לקבל כרטיס אשראי מהבנק ללא ערבות או ליווי של בן זוג או של אביה.
"מה זה, נשות ההרמון שלך?"
הייגל מנסה להבין כיצד אינדוקטרינציה בת אלפי שנים עדיין טבועה עמוק בתודעה האנושית. "היה מחקר שבו הציגו בפני גברים ונשים ממקצועות שונים קורות חיים של מועמדים לעבודה, והם התבקשו לדרג אותם. הציגו בפניהם קורות חיים זהים לחלוטין, אבל עם שמות של גבר ושל אשה. כולם דירגו את האשה נמוך יותר", היא מספרת.
עבודתה כפרופ' בצי של ארה"ב היא מקום יוצא דופן למדי באקדמיה האמריקאית. שם לומדים לדוקטורט קצינים מהצי האמריקאי, מזרועות אחרות של הצבא ומעשרות מדינות אחרות בעולם ששולחות קצינים ללמוד שם, כולל ישראל. "אחד הדברים הנהדרים באקדמיה", היא אומרת, "הוא שיש גמישות בזמנים ובפעילות. אנחנו עובדים קשה, אבל יש לנו גמישות". מבחינתה, סוגיית האיזון בין חיים לעבודה, שמעסיקה כל כך את עולם העסקים והאקדמיה בשנים האחרונות, היא עניין של פרספקטיבה. "חיים רק פעם אחת. חייבים לבחור בין דברים. למזלי יש לי בעל תומך", אומרת הייגל.
במחלקה לכימיה תיאורטית באוניברסיטת ריצ'מונד שבה עובדת פאריש, אין קצינים אבל גם אין נשים רבות. פאריש מספרת כי נתקלה פה ושם בהערות טיפשיות. בארוחת צהריים עם עמיתיה לעבודה, שתי נשים וגבר, הם נתקלו בעמית רביעי, מבוגר יותר, שכנראה הציקה לו העובדה שלא הוזמן לארוחה ולכן פנה אל הצעיר ואמר לו: "מה זה, נשות ההרמון שלך?"
"התעצבנתי מאוד, ומאוחר יותר באותו היום פניתי אליו ושאלתי 'מה חשבת לעצמך? למה תיארת אותנו ככה?' הוא פשוט ענה - 'זה פשוט יצא לי'", מספרת פאריש. "זה לא פגע בי מבחינה מקצועית אבל מטרידה אותי המחשבה שאם יאמרו דבר כזה לנשים צעירות שיש להן פחות ביטחון, זה יכול להיות הרסני ולשבש את האופן שבו הן תופשות את עצמן".
פאריש מספרת שבתחילת שנת הלימודים, רוב הסטודנטים חושבים ש"פרופסור" זה גבר. "כשאני נכנסת לכיתה יש אי נוחות אינטלקטואלית שהם חייבים לפתור בינם לבין עצמם. הדבר הראשון שאני אומרת בפעם הראשונה שלי מולם הוא מה שיעזור להם, או לא, לפתור את האי נוחות הזאת".
כשפאריש צריכה לבחור סטודנטים הלומדים לתואר ראשון לעבודה במעבדת המחקר שלה, היא אינה מתייחסת למגדר. קשה לה לומר לא למי שרוצה לעבוד, לדבריה. עם זאת, הקבוצות שלה כוללות כ-60%-70% נשים.
"לפני שהגעתי לסמסטר בישראל הסתכלתי באתר של האוניברסיטה העברית, וראיתי שיש מעט נשים בכימיה. זה מפתיע אותי, איך במדינה שיצאו ממנה נשים כמו חנה סנש אין יותר נשים באקדמיה, ובעיקר נשים במחלקות לפיסיקה וכימיה. יש כאן עניין תרבותי שאני לא מבינה. זה גם לא רק עניין עכשווי - אני לא רואה באקדמיה נשים בשנות ה-60 וה-70 שלהן, ואם היינו רואים את זה כאן - בטוח גם היו גם יותר נשים צעירות".