עדי כץ, סגנון | 13/10/2006 8:10
מהרגע שהפכתם הורים, דעו שילדיכם בוחנים אתכם, מפנימים את התנהגותכם ומאמצים כל הרגל מגונה או אמירה מיותרת. איך נהווה דוגמה לילדינו בלי לוותר על הספונטניות, ומה קורה אם מועדים?
את נוהגת בכביש סואן ומישהו חותך אותך בפראות - לא תפלטי "בן זונה"? ברור שכן. אבל לפתע קופאת הקללה על שפתייך. את קולטת ששני הרדארים במושב האחורי נכנסו לפעולה, שהפנקס פתוח והיד רושמת, ושבמוקדם או במאוחר יאווררו יוצאי חלצייך את האמירות האנינות ששמעו מאמם.
גם כשאת מתענגת בנוכחותם על איזו סיגריה מזיקה או יורדת על בקבוק בירה משכר, משקרת למתרימים בפתח שכבר תרמת בעבודה, או מלכלכת על השכנה ממול, ברור לך שלא ירחק היום ולהרגלייך המגונים יקומו ממשיכים.
אגב, כל זה נכון גם לגביך, אבא. כי מרגע שהילדים עומדים על דעתם הם בוחנים אותנו, מחקים ומעתיקים כל דבר. אנחנו חיים תחת תצפית ומעקב. להיות הורה זה אומר, כידוע, שהחיים שהיו לך היו ואינם עוד, וחלק מזה הוא היעדר הזכות להתנהג בטבעיות.
מיס פרפקט
גלי הכרמלי, אם לבת 11 ולבן עשר מכפר נטר ומאמנת אישית בשיטת Canbe במקצועה, מבחינה בין שני סוגי מסרים שאנחנו מעבירים לילדינו: "האחד הוא מה שאנחנו אומרים, והשני הוא מה שאנחנו עושים".
"אם אנחנו אנשים בעלי אינטגריטי גבוה, כלומר - יש הלימה בין מה שאנחנו חושבים, אומרים ועושים, לילדים עובר מסר מאוד ברור. אם אני אומרת שבבית הזה מצחצחים שיניים
כל יום, אבל אני עצמי לא עושה את זה באופן עקבי, הם מקבלים מסר כפול. זה עובד בכיוון של מה לא לעשות וגם בכיוון של מה כן לעשות. אתה יכול, למשל, להטיף עד מחר שצריך לעזור לחלש, אבל עד שלא תעשה את זה בעצמך, זה לא ייקלט. השבוע אני והבת שלי הצטרפנו לעמותה שמארגנת חבילות לנזקקים לקראת החג. המעשה הזה היה חזק, לדעתי, יותר מכל אמירה".
אבל לא תמיד קל להראות דוגמה אישית
"נכון. נושא האוכל, למשל, הוא נקודת חולשה אצלי. אני כל הזמן מנסה לאכול נכון, אבל יש לי נפילות. אני גם לא אוהבת שהילדים שותים ישירות מהבקבוק המשפחתי שבמקרר, אבל מצאתי את עצמי עושה את זה כמה פעמים, אז איך אני יכולה להעיר להם על זה? או שאת מחילה את החוק גם על עצמך, או שתרדי מזה. יחד עם זאת, אף אחד מאיתנו לא מושלם וחשוב שהילדים יידעו את זה. ילד שגדל בתפיסה שההורה מושלם, חי לנצח בתחושת נחיתות. חלק מהאנושיות זה למעוד וזה אומר שלפעמים יכולים גם להיפלט כל מיני דברים".
ואז, מה עושים?
"אם הם נחשפים לשיחה שהווליום בה עלה, או אם התנהגתי כלפיהם בצורה שאני לא שמחה איתה, אני אחר כך מתנצלת על זה, מסבירה שהרמתי את הקול כי התרגזתי, מדברת איתם על זה, שואלת איך הרגישו עם ההתנהגות שלי. חלק מהעניין זה לעבד את מה שקורה".
שתי פנים למראה
לרותי ויינברג, מורה ליוגה מאבן יהודה ואם לשני בנים, בני 13 ועשר, חשוב מאוד להציב בפני ילדיה מודל חיובי. היא מאמינה שבין השאר, המשמעת העצמית שהיא מפגינה כשהיא מתרגלת יוגה מדי יום ביומו כבר 12 שנה משמשת דוגמה לילדיה.
"היוגה עוזרת לי לשפר את עצמי ולהעלות את המודעות הפנימית שלי, ואני משתדלת להציע את העיקרון של תרגול ומשמעת עצמית גם לילדים. שניהם מנגנים היום על כלי נגינה ומיישמים את העקרונות האלה בתחום הזה".
גם בעניינים כמו עזרה לזולת ואזרחות טובה, יכולת לחלוק רגשות, צמיחה מתוך חוויות קשות וחיפוש של השקט בתוכך, היא משתדלת לשמש דוגמה. "בעלי ואני מקדישים הרבה זמן בעזרה להורים המבוגרים שלנו, והילדים רואים את זה. אני רוצה שכשאני אהיה מבוגרת ואזדקק לתמיכה, גם הם ינהגו כך".
"זה בא לידי ביטוי אפילו בדברים הקטנים. אם אנחנו נוסעים ורואים מפגע בכביש, אנחנו עוצרים ומזיזים כדי שמישהו לא ייפגע. אני מאוד מקפידה לא לבקר את מה שנעשה בבית הספר ובמקום זה להציע עזרה. חשוב לי להראות להם איזו תחושה טובה נותנות העשייה והנתינה. אני מתנדבת לוועד ההורים, מארגנת ערבי גיבוש כיתתי, והיום אני רואה איך הבן שלי מתנדב להיות בכיתה, איך הוא קם בבוקר בשמחה לצאת לפעילויות שלו. גם בנושאי בטיחות חשוב לי לשמש דוגמה. באוטו הילדים שונאים להיחגר, אז אני מקפידה להיחגר עוד לפני שאני שמה את המפתח בסוויץ'. אני יודעת שמה שאני מצפה מהם, אני חייבת לעשות בעצמי".
שום דבר אינו מושלם
דלית בלונדר-רון, פסיכולוגית חינוכית וקלינית מומחית, תוהה למה אנחנו מרגישים צורך להיות כל כך מושלמים ברגע שאנחנו הופכים להורים: "יש להורים פנטזיה שאם אני אהיה מאה אחוז, ייצא לי ילד מושלם. זה מאוד שכיח אצל הורים צעירים או הורים לילד ראשון. יש תחושה שכל דבר הוא נורא גורלי".
"הפנטזיה הזאת מספקת לנו הזדמנות לתיקון, גם תיקון של ההורות שאנחנו קיבלנו בסגנון 'אני לא אהיה עצבנית כמו אמא שלי', וגם תיקון של הדימוי העצמי שלנו, כי לידת ילד נתפסת כהזדמנות להתחלה חדשה להורה, בבחינת 'אצלי החיים היו רחוקים ממושלמים, אבל מתוך הסבל שלי והלקח שלמדתי, אפצה את עצמי דרך נתינת חיים מושלמים לילד שלי'".
"אבל הגשמת הפנטזיה הזו היא קצת בעייתית, כי הילדים שלנו מוציאים מאיתנו את החלקים הכי פגיעים שלנו, מהווים מראה מגדילה ולפעמים לא כל כך נעימה לדברים שאנחנו לא תמיד שמחים לראות. אדם יכול להסתובב כל חייו בהכחשה של כאב מסוים ופתאום זאטוט קטן, בשר מבשרו, לא מאפשר לו לעקוף ולטאטא את הכאב מתחת לשטיח. זהו הבסיס לחוויה הורית רווחת של 'אף אחד לא מצליח להוציא אותי מדעתי יותר ממנו'. ואז אנחנו איכשהו מוצאים את עצמנו מתנהגים בדיוק ההפך ממה שרצינו ומרגישים ממש לא מושלמים".
האם זה כל כך נורא להיות לא מושלמים?
"שאלה מורכבת. מצד אחד, ברור שכהורים יש לנו אחריות גדולה לחנך את ילדינו ומובן שלדוגמה האישית שאנחנו נותנים יש משמעות. מצד שני, לא צריך לשפוך את התינוק עם המים, גם למען ההורים וגם למען הילדים. גם אחרי שאנחנו הופכים להורים, אנחנו עדיין בני אדם, עם קווי אופי, נטיות וזכויות".
"מצדם של הילדים, חשוב שהמודל ההורי שיחוו יהיה אותנטי, אם כי לא אותנטי מדי. אין צורך למחוק צורך של אחד למען השני ובסופו של דבר, לא בטוח שילדים להורים שמקריבים את עצמם יוצאים מורווחים. שם המשחק הוא ליצור איזון ולתת לילד מודל מציאותי. ילד שגדל במחשבה שההורה שלו מושלם, לא מתרגז ותמיד עוזר לזולת - לא ברור אם הוא יוצא נשכר. חלק מהמסר שצריך לעבור הוא שכולנו אנושיים, שיש עקרונות שמנחים אותנו, אבל אף אחד לא מושלם. ככל שיש אווירה יותר כנה, פתוחה ומשתפת, אפשר להעביר את המורכבות של הדברים כבר מגיל צעיר".
"למשל הנושא של שקרים לבנים, כשהמתנה שסבתא הביאה לא באמת מצאה חן בעיניי, אבל אמרתי שכן כדי לא לפגוע בה. יש חשיבות לכך שהילד יבין שאין שחור ולבן בחיים. אנחנו רוצים לגדל ילדים גמישים, עם עקרונות, אבל גם עם חשיבה עצמאית. אפשר בהחלט להסביר דברים. אם לא תרמנו השנה לאגודה מסוימת, אפשר להסביר שאנחנו רוצים לחסוך. אם התרגזתי וצעקתי, אני יכולה להודות ש'זה לא בסדר, אבל זה קורה לי לפעמים ואני מקווה שאתה לא תגיב ככה'".
סיגריה? זה מגעיל אותך
"אנחנו משמשים מודל לילדים, לטוב ולרע וזה לא משהו שאפשר להימנע ממנו", מסכימה אורית מילשטיין, יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים ב"מכון אדלר".
"אנחנו צריכים לחשוב מה אנחנו רוצים שהילדים ייקחו מאיתנו ומה לא, אבל זה לא מחייב אותנו להיות מלאכים, כי אנחנו לא. אין אדם שלא כועס, השאלה היא האם הכעס משתלט עליי או שאני מסוגלת להשתלט עליו. ילדים צריכים להבין שכמו שיש שמחה ואהבה, יש גם כעס ועצב, אבל תלוי גם המינון והאיזון בין תגובות 'רצויות' ל'לא רצויות'".
מה לגבי שקרים?
"אנחנו אומרים לא לשקר, אבל משקרים בעצמנו כל הזמן. אני לא מאמינה בשקר לבן, שקר זה שקר. 'תרמתי בעבודה', או 'תגיד שאני לא בבית', זה שקר, וכך גם לגבי אבא שאומר לילד שאסור לגנוב, אבל מביא הביתה ציוד משרדי מהעבודה. אין ספק שאת רוב מה שהם יודעים על החיים, ילדים לומדים בבית וממעשים, לא מדיבורים. אני לא יכולה להטיף נגד אלימות וכשהילד מספר שהיכו אותו לשאול -'למה לא החזרת'. להגיד שצריך להתייחס בכבוד לזולת כשאני ובן זוגי לא מתנהגים בכבוד זה לזה. הורים שמופתעים מההתנהגות של הילדים, שיבדקו את עצמם".
כלומר ההורה צריך להיות כל הזמן בקונטרול?
"הורה צריך לבדוק את עצמו. כמה פעמים אנחנו אומרים על ילדים של אחרים שסרחו:'זה לא פלא, תראו מאיזה בית הם יצאו'? אז נכון שאי אפשר להיות כל הזמן בבקרה, אבל אם אני נוטה לצרוח כל הזמן, שווה לעצור רגע ולחשוב האם אני רוצה שכך הילד שלי יתנהג. אפשר לקחת שניים שלושה סוגי התנהגויות שאנחנו לא אוהבים בעצמנו ולבדוק האם זה מה שאנחנו רוצים להעביר לילדים". עם ילדים בגיל ההתבגרות צצות בעיות חדשות של הרגלי עישון, שעות חזרה מבילוי ועוד.
אם אני מעשנת, אסור לי לדרוש מבני בן ה-16 לא לעשן?
"זה מאוד תלוי בגיל. ברור שיש דברים שמותרים להורים ולילדים בוגרים, ואסורים על ילדים קטנים יותר. לי יש ילדים בני 22, 18 ו-12 וכל אחד יודע את הגבולות שלו לגבי שעת חזרה מבילוי, למשל. כל אחד יקבע את הגבולות של ילדיו, וכדאי גם לשים לב לחוקים היבשים כמו למשל שאלכוהול אסור מתחת לגיל 18. יש גם תופעה של אמהות שנראות צעירות ומתלבשות כמו נערות והרבה פעמים מתחרות עם הבנות. הבנות מרגישות צורך להתלבש עוד יותר פרובוקטיבי והאמא לא מבינה למה. למשל, הורים שחושבים שאם יעשנו סיגריה עם הילד, הם יתקרבו אליו, טועים, כי קודם כול הם נותנים לזה לגיטימציה וזה מבלבל את הילדים ודבר שני, ילד לא רוצה את ההורה כחבר, אלא כמורה דרך".