הארץ: ואמרי אמן

באחד הערבים לפני כחודש, בבית כנסת בראשון לציון, עשרות נשים התפקעו מצחוק כשהרבנית, נועם זיגדון, סיפרה בדיחה על בעל שמחליף נורה: "אז לקח לו חודש-חודשיים, שנה-שנתיים", היא יורה בסיום, "לא נורא. תודי לו מכל הלב, תהללי ותשבחי אותו". זיגדון, שראתה כי טוב, ממשיכה להשמיץ את הבעלים ברוב חיבה ומציגה אותם כיצורים ילדותיים, מעט אטיים, אבל נטולי זדון. הסבטקסט: הנשים שולטות.

האולם בבית הכנסת השכונתי האפרורי הזה לא ראה שמחה כזו מימיו. מישהי מנגבת דמעות שנקוו בעיניה מרוב צחוק, חברתה מחזיקה את החזה ומנסה להסדיר נשימה. זיגדון מכה בברזל בעודו חם, ומתחילה למכור במרץ נרות - סגולה לפרנסה, לבריאות ומה לא. "מאה שקל, לא לפחד", היא מכריזה כמה פעמים, כמו כרוז במכירה פומבית. והנשים פותחות את הארנקים.

אין ספק, הרבנית זיגדון יודעת את נפש קהלה. היא אחת המנחות המצליחות ביותר של ערבי נשים הנפוצים בשנים האחרונות במגזר החרדי והדתי, המכונים "סעודת אמנים". אירועים אלה, שבמרכזם סעודה, מתקיימים בבתים פרטיים או באולמות בבתי כנסת, תלוי במספר המשתתפות. העיקר בסעודה איננו האוכל, אלא הברכות שמברכים על המאכלים והמשקאות, ועוד יותר מכך ה"אמן" (ברבים, אמנים) שעונים על הברכות, הנחשב סגולה ומזור למצוקות שונות.

כדי לתבל את הערב ולהנעים את האווירה, המנחות, שמתהדרות לרוב בתואר רבנית, מופיעות בקטע סטנד-אפ מהווי חייהן. לעתים מדובר רק בסעודה סמלית: צלחת פלסטיק עם דוגמיות שמברכים עליהן ברכות מסוגים שונים: בייגלה אחד (ברכת "מיני מזונות"), תמר ("פרי העץ") או סוכרייה (ברכת ש"הכל").

אבל לפעמים מדובר בארוחה מפוארת שבעלת הבית הכינה, או שהורכבה ממנות שהמשתתפות הביאו, מי פשטידה ומי עוגה. בבית הכנסת בראשון לציון, על שולחנות צרים מכוסי מפות, הועמסו צלחות עם מאפים, סלטים, פירות יבשים, עוגות וקפה. משתה של ממש באדיבות המארחת, אשה שבתה התחתנה באותו שבוע. בשביל הבת, חוזרת בתשובה, זו היתה מעין מסיבת רווקות שנועדה לסלול את דרכה למזל ולהצלחה. בתום החלק הבידורי, הנשים טעמו מהמאכלים ובירכו עליהם בקול. הכלה הצעירה ישבה בראש השולחן וקיבלה כיבודים שונים ותשומת לב מהמנחה זיגדון.

חתן אשכנזי

זיגדון, בשנות ה-50 לחייה, היא חוזרת בתשובה. כך היא מודיעה בתחילת הערב. פניה הנקיות מאיפור קורנות והיא מהדקת את המטפחת לראשה תוך כדי שהיא מתזמרת את הברכות והאמנים. בעוד חצי מהנשים באולם מברכות על מיני המזונות, החצי השני מתבקשות לענות אמן בקולי קולות. אחר כך הן מחליפות תפקידים.

מכיוון שכלת האירוע היתה חוזרת בתשובה, היו בקהל לא מעט נשים חילוניות, חברות וקרובות משפחה. אף שהופתעו ממופע הסטנד-אפ - הן חשבו שמדובר באירוע דתי עבש, אמרה לי אחת מהן - הן שיתפו פעולה בהנאה. אחדות בקהל מבקשות להזכיר שמות חברים או קרובי משפחה, שזקוקים לישועה. הן מציינות את הבעיה וזיגדון מנסחת כהרף עין ברכה משעשעת. "שתקבלי חתן אשכנזי עם הרבה כסף", אמרה לאחת הנשים שהתלוננה שבתה רווקה. כשמדובר במרפא לחולים, היא מרצינה לפתע ומתחילה להתנדנד בצדיקות כשהיא אומרת בסלסול נוסח סגולה לרפואה.

ההצדקה לסעודות הללו היא האמונה העממית - שמקורה לא ברור - כי אמירת "אמן" פעמים רבות ובקול גדול (יש אומרים מאה ביום), מביאה מזל ולישועה וכי היא סגולה למציאת זיווג לרווקות, פרי בטן לעקרות, פרנסה, מרפא לחולים ועוד.

סביב הרעיון הזה התפתחה בשנים האחרונות תעשייה שלמה של אירועים המיועדים לנשים עם מנחות כזיגדון, בצד ערבי חברות אינטימיים יותר בבתים. בנוגע לנשים חרדיות, אפשר לראות בערבים כאלה ענף נוסף בפעילות פנאי לגיטימית עבורן, שהתפתחה בשנים האחרונות. בעבר, רק הגברים החרדים יצאו בערבים לתפילה ולשיעורי תורה ונשותיהן נשארו בבית לטפל בילדים. כיום גם הנשים מוצאות תחומים שיאפשרו להן לצאת מהבית ולהיפגש עם חברותיהן.

כך החלו שיעורי מוסר או פרשת השבוע לנשים, ומפגשים עם פעילות דתית אחרת כמו אמירת תהילים בצוותא. סעודות אמנים התפתחו כהמשך לכך, ובהדרגה התפשטו גם בקרב הציבור הדתי והמסורתי. באחרונה גם הצטרפו חילוניות, חובבות הז'אנר של השתטחויות על קברי צדיקים, הדלקת נרות ושאר פעילויות כמו-רוחניות שאם לא יועילו, לא יזיקו.

בינתיים צצו גם יזמיות חרדיות שחיפשו אפיק פרנסה נוסף, כר לפעולה וקהל חדש לחיזוק, והחלו לנהל את הסעודות. הסכום שהן גובות, כאלף שקל לערב, מתחלק בין המשתתפות. לעתים, במקום התשלום הן משלבות באירוע התרמה לישיבה או לבית כנסת. כך או כך, בשביל הנוכחות משלבים באירועים האלה - מלבד העניין הדתי - בילוי חברתי עם אוכל ומפגש של מעין קבוצת תמיכה.

באחת הסעודות הללו, בדירה במודיעין, הודיעה אחת הנכנסות לנשים שכבר ישבו בסלון, ש"זו הפעם הראשונה שאני יוצאת בלי הילדים מאז הלידה". בתה, הוסיפה האשה, בת שנתיים. ניכר שהיא השקיעה בהופעה החיצונית לכבוד האירוע.

הד"ר רבקה נריה-בן שחר, מרצה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר בנגב, אומרת שבכל שבוע מתקיימות עשרות סעודות אמנים ברחבי הארץ. נריה-בן שחר, השוקדת בימים אלה על כתיבת מחקר על סעודות אמנים באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון (במסגרת מלגת פולברייט), השתתפה בעשרות אירועים כאלה.

לדבריה, "התפתח פולקלור סביב סעודות האמנים, של סיפורי ישועות, שחוזרים על עצמם, על נשים שהרו ועל בנות שמצאו שידוך בעקבות ההשתתפות בסעודת אמנים. המנחות או המשתתפות מספרות את הסיפורים. לחלק מהם קשה להאמין, אבל האפקט באירוע הוא מאוד חזק ומרגש".

סיפור שסופר בשתי סעודות אמנים שנכחתי בהן היה גרסה לסיפור מוכר מעמודי החדשות. גיבורו היה גבר הזקוק באופן דחוף להשתלת כבד. יום אחד, לאחר שאשתו השתתפה בסעודת אמנים, הודיעו להם מבית החולים שנמצא כבד מתאים. בני הזוג מיהרו לבית החולים, היו פקקים בדרך והם נסעו בשוליים. עצר אותם שוטר, אך לאחר שהסבירו לו מה הסיבה לדחיפות, הוא ליווה אותם במכוניתו בצפירות עד לבית החולים, שם בוצעה השתלה מוצלחת.

ההבטחה לישועה אם נשים רק יגידו "אמן" ויתכוונו בכל לבן בתוספת התחזקות קלה בצניעות, או באמירת ברכות, או באיסור לשון הרע - עשויה להישמע מקוממת. אבל נראה שהנשים שבאות לסעודות רוצות להאמין בנסים. הן לא קהל שבוי, הן באות לתכלית הזו והמנחות מספקות את הסחורה.

אפשר להסתכל על כך גם כעל מאמץ קבוצתי לחשיבה חיובית. "הרעיון שאם תגידי ‘אמן' בקול זה יביא לישועה, הוא מאוד משמעותי בעולם של כאוס", אומרת נריה-בן שחר. לדבריה, "אחד הדברים החזקים בסעודות אמנים זה הסדר של הדברים, המסגרת: עכשיו מחזיקים את הבייגלה ביד ועכשיו עונים אמן. את מתפללת, מבקשת, ואת מאמינה שהנה זה קורה. הטקסיות הזו עושה טוב, זה כמו להיות בחדר כושר. מול התחושה שבן משפחה עומד למות, יש משהו לעשות".

נריה-בן שחר סבורה שהמפגשים ללא מנחה הם היותר משמעותיים. "זה הדבר האמיתי", היא אומרת, "זה כמו מסיבת בנות עם משהו שבטי, חזק, שנוצר בברכות ובתפילה. זה נותן כוח וביטחון. זה אוסף אותך, במובן הרגשי הקהילתי, כשכולם מתפללים ומברכים, זו תמיכה קולקטיבית, ובמיוחד לנשים שהעול עליהן כבד, ולא משנה באיזו חברה.

"בדרך כלל, בחברה הדתית לא מקובל לחשוף שאת עוברת טיפולי פוריות. ומי מדבר באופן גלוי על בעיות פרנסה?", ממשיכה נריה-בן שחר. "אבל במפגשים הללו נוצרת אווירה פתוחה ומשוחררת. זה מאוד ניו-אייג'י", היא מסכימה. "תחשבי טוב, יהיה טוב. נשים מנסות להעניק כוח זו לזו, להרים נשים סביבן מהמצוקה. הן עושות באמצעות שמחה, אמונה. זה משהו שנותן כוח, גם אם את יודעת שלא באמת מקבלים חתן או כבד להשתלה כשאת מדליקה נר".

רגש חתרני

סעודות אמנים רבות מתנהלות ללא מנחה, כמו למשל בקבוצת נשים דתיות-לאומיות הנפגשת פעם בחודש בשכונת מגוריהן, הר נוף בירושלים. מיכל הרשקו, אם לשישה, עורכת דין במקצועה, מספרת שהקבוצה החלה להיפגש לזכר אחייניתה של אחת החברות בקהילה, שמתה מסרטן. אחר כך זה נמשך. "המפגש נעשה כל פעם בבית אחר וכל פעם נוספות פנים חדשות", היא אומרת.

נריה-בן שחר אומרת שהאופן הטקסי של אמירות אמן, בזו אחר זה בקול גדול, מביא להתעלות. "כאילו עשית משהו, הזזת משהו למעלה", מסבירה גם הרשקו. "את לא יכולה לדעת אם זה בגלל הברכות והתפילות, אבל באופן כללי את רואה שהרבה דברים השתנו".

הרשקו מספרת על אשה שבאה לכל המפגשים, ואחרי שנים של טיפולי פוריות נכנסה לא מזמן להריון. לדבריה, "זה בסך הכל זה מפגש חברי" ונשים מבוגרות מהקהילה, שהוזמנו ובאו, "לא מצאו את עצמן בפורום הזה", היא אומרת. זה לא במקרה. למרות הפופולריות הגואה שלהן, סעודות האמנים שנויות במחלוקת. נראה שיש גברים שאינם מרוצים מכך שהנשים יוצאות מהבית.

הרב דב ליאור, אדם שנוי במחלוקת בפני עצמו, אך מוערך מאוד בציבורים מסוימים, חתום על פסק הלכה שמסתייג מריבוי אמירות "אמן". רבנים אחרים הסתפקו באמירות צוננות על כך שהוספה למצוות מביאה דווקא לתוצאה הפוכה.

"הרי אף אחד לא ביקש ממך לעשות את זה, להגיד ‘אמן' כל כך הרבה פעמים, את לא חייבת בכך", מסבירה הרשקו. "וכשאת עושה את זה באופן יזום, החשש הוא שזה יהפוך להיות טכני".

אבל מעבר להסתייגות הדתית, החשש הגדול הוא מצבירת כוח של נשים, מחוסר שליטה. מה בדיוק הן עושות שם? שואלים את עצמם הגברים. "אני לא מבין מה זה הדבר הזה", אמר גבר דתי-לאומי שאשתו משתתפת בקביעות בסעודת אמנים. "אין לכך שום הצדקה במקורות", הרים את קולו, "אני לא מבין מה זה נותן להן".

"יש השגות על הטקסיות בכל עניין אמירת האמנים, שהיו מי שאמרו שהיא מזכירה סוג של סיאנס", אומרת הרשקו. "מוצאים בזה טעם לפגם. אנחנו מקיימים את זה עבור מי שרואה בזה משהו יפה. מי שבאה באה, ומי שלא, לא. והגברים שלנו מאוד תומכים".

נריה-בן שחר אומרת ש"אין ספק שזה מפגן כוח נשי וזה המקור לפחד ממנו. העניין הוא, שנשים לא מתייעצות עם רבנים, אלא אומרות לעצמן, ‘זה טקס שאנחנו עושות לעצמנו. המרחב הזה הוא שלנו. הרי אין לנו הרבה מקום כמו לגברים ללימוד תורה ולפולחן דתי'".

דווקא למי המורגלות בשגרת התפילות והברכות, סעודת האמנים מחדשת ברגש הדתי שנטען בברכות ובסגולות. ודווקא הרגש הזה הוא חתרני, כי מקורו במגזרים דחויים: הברסלבים או החוזרים בתשובה. הממסד הגברי אינו רוצה מן הסתם לחשוף את הנשים לחוויה כזו העשויה לשחוק את הצייתנות וההליכה בתלם.

בשביל הרשקו, הממד החווייתי הוא משני למפגש הנשי. "החיבור בין הנשים זה דבר מיוחד שאת לא מוצאת במפגשים אקראיים בין נשים ביומיום. כשנוצרת כימיה מגיעים לסוג של פתיחות שיוצרת חוויה עם עומק. לא פעם קרה שמישהו מעלה איזה עניין שמציק לה וזה גורם לנשים לעודד לתמוך, להגיד משהו, או לקום להעניק לה חיבוק. בשיחות אקראיות או בפורומים גדולים אין מצב שהיא תשתף בזה אחרות, אבל ברגע שהיא באה ומבקשת מהמשתתפות שיכוונו את הברכה ואת ה'אמן' אליה, נוצר חיבור אנושי ועטיפה המחממת את הלב".

אתר הארץ