יש פוסט דוקטורט, אין מים זורמים
סארה אבו כף | צילום: אייל טואג
חברת סגל במחלקה הרב-תחומית באוניברסיטת בן גוריון. בת 38
המפגש עם סארה אבו כף בביתה הוא חוויה המעוררת רגשות קיצוניים. היא ד”ר לפסיכולוגיה וחברת סגל באוניברסיטת בן גוריון המתגוררת עם בעלה וששת ילדיהם ביישוב הבדואי אום בטין שבנגב. היישוב אמנם זכה להכרה ממשלתית ב-2005, אבל הוא אינו מחובר לחשמל ולמערכת הביוב, וגם דרכי הגישה אליו משובשות.
“כל מי שחושב שמסורת היא שעוצרת נשים ערביות מלהתקדם ולהשיג הישגים - טועה. הבעיה היא כשאין תשתיות וכשאין איך להגיע לבתי ספר”, אמרה בעבר ל-TheMarker. “אין לי שירותים בבית כי אין מים, וקווי
החשמל עוברים מעל הראש שלנו בכביש הראשי, אך לא נכנסים פנימה. זה צורם. בגלל שאנחנו לא מחוברים למערכת החשמל והאנרגיה הסולארית דלה, השימוש במחשב הנייד הוא לפי תורנות.
"אין לנו טלפון קווי, ועד לא מזמן לא היה פה כביש”. הדרך שעשתה אבו כף היא מפגן של נחישות וכישרון עצום. בגיל 20 היא כבר היתה אימא לשתי בנות וגם סטודנטית לתואר ראשון במדעי ההתנהגות. “התגובות הנדהמות שקיבלתי היו מעליבות”, היא אומרת.
“רציתי חמישה־שישה ילדים, בחברה שלנו זה מקובל. אחרי הלידה השנייה הרגשתי שאין לי את הזמן או את הכוחות להשקיע בלימודים, אבל המשכתי. הפתעתי את עצמי”. בזכות ציוניה הגבוהים המשיכה אבו כף לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית, מסלול שאליו מתקבלים רק 5% ממגישי המועמדות מדי שנה.
במקביל, החלה לעבוד כמתרגלת, התמחתה בבית חולים סורוקה ועבדה בשירותי הייעוץ באוניברסיטה. עבודת הדוקטורט של אבו כף עסקה בדיכאון בקרב סטודנטים בדואים ויהודים. את הפוסט דוקטורט, שעסק ב”בריאות נפשית בקרב נשים בדואיות - מאפיינים, גורמים ותוכנית התערבות”, עשתה באוניברסיטת הרווארד לאחר שזכתה במלגת פולברייט.
אחרי שהות של שנה בבוסטון שבה המשפחה לאום בטין. “בזכות החוויה המשפחתית בחו”ל העולם נעשה נגיש גם עבור הילדים. הם אומרים ‘אז למה שלא נלמד בחו”ל? אם אוכיח את עצמי אצליח להגיע לשם’”.
לפני כשנה מונתה אבו כף לחברת סגל בתוכנית ליישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון, לאחר שזכתה בעבר במלגת מעוף לעידוד קליטת אנשי סגל ערבים באוניברסיטאות. היא מעבירה קורסים בתחומים כמו אלימות בהיבטים תרבותיים, קונפליקטים בחברה הבדואית ומצוקה והסתגלות בקרב סטודנטים. “אני אומרת לבנות שלי ‘בגיל שלכן החלום שלי היה להתקבל לאוניברסיטה’. הדרך שעשיתי מוכיחה שאם אתה עובד קשה, אין גבול להישגים”, אומרת אבו כף. “העבודה והעשייה הן המטרה. לא חשבתי רחוק, ראיתי תמיד את השלב הבא”.
אז מה השלב הבא, פרופסורה?
“כן. עליתי על נתיב מסוים ואני מעוניינת למצות אותו עד למקסימום. אני לא מכירה דרך אחרת”.
7/11