אסף גולן | 20/1/2014
בראיון לNRG מעריב מסביר פרופ' הווארד רובינסון כיצד המציאות הביטחונית בישראל עלולה להשפיע על מבוגרים וילדים. לדבריו כיום ישנם טיפולים טובים לטראומה כזו ועל ההורים להיות ערים להתפתחות אפשרית שלה
לאחרונה נפל טיל קטיושה בפאתי קריית שמונה. לא היה נזק לרכוש, ואיש לא נפגע. ביום שלאחר מכן, עת לימדתי סטודנטים במכללת תל-חי, סיפרה סטודנטית אחת איך הקול שהשמיע הטיל גרם לה לפלאש-בק מחוויותיה בצבא, כיצד היא חשה מייד שחזרה לאזור מלחמה, וכיצד יכלה לשמוע ולהריח את העימות שחוותה. הטיל ה"לא-מזיק" שנפל הפעיל את הטראומה שהייתה רדומה בתוכה, והיא התעוררה לתוכה כאילו הייתה שוב למציאות. זוהי דוגמה אחת המסבירה מדוע חשוב להבין דחק טראומטי. דחק טראומטי שאינו מטופל "מתעורר" באנשים שחוו טראומה בעבר, ובלי להיות מודע לכך מתחיל האדם לתפקד שוב במצב טראומטי. ילדים אשר שרדו איומים של ממש עלולים לחוות שוב את הטראומה כאשר דברים יומיומיים תמימים מזכירים אותה. מספיקים תמונה, דיווח בטלוויזיה, צליל או ריח המקשרים אותם לטראומת עבר, והדחק הטראומטי שלהם חוזר.
בישראל, מקום בו אנשים כה רבים חוו חוויה טראומטית אחת או יותר בגלל האלימות והמלחמה, יש סיכון גדול שילדים עלולים לסבול מבעיות רגשיות והתנהגותיות לאחר אירועים קטנים, שאינם קרובים אליהם גיאוגרפית או שלא גרמו להם כל נזק פיזי ישיר. עפ"י הרשת הלאומית האמריקאית לדחק טראומטי בילדים, ילדים הסובלים מדחק טראומטי הנם אותם ילדים שנחשפו לטראומה אחת או יותר במהלך חייהם ופיתחו תגובות הנמשכות ומשפיעות על חיי היומיום שלהם גם לאחר שהמאורעות הטראומטיים הסתיימו. האופן בו יופיע דחק טראומטי משתנה מילד לילד ותלוי בגילו של הילד וברמתו ההתפתחותית. רובינסון מציין כי רוב האנשים משקמים את יכולתם לתפקד היטב גם לאחר אירוע מפחיד ומסוכן במיוחד כגון צונאמי או התקפת טילים. ממחקרים אנו למדים כי רק 5%-8% מהאנשים שחווים טראומה מפתחים הפרעת דחק פוסט- טראומטית (PTSD).
מה ההבל בין דחק טראומטי להפרעת דחק פוסט-טראומטית בילדים? כאשר אנו מדברים על דחק טראומטי בילדים, אנו מדברים על עקה בכל ילד או ילדה שעברו חוויה טראומטית ושמתקשים להמשיך בחייהם. כאשר אנו מדברים על הפרעת דחק פוסט-טראומטית, אנו מדברים על הפרעה המוגדרת על-ידי האגודה האמריקאית לפסיכיאטריה (APA) כבעלת סימפטומים ספציפיים: הילד ממשיך לחוות-מחדש את המאורע באמצעות סיוטים, פלאשבקים או סימפטומים אחרים במשך יותר מחודש לאחר המאורע המקורי; לילד יש מה שאנו מכנים סימפטומים של הימנעות או חוסר-תחושה – היא או הוא לא יחשבו על האירוע, יהיו להם חורים בזיכרון, או שאולי יחוו חוסר-תחושה ביחס לאירוע – ולילד יהיו רגשות עוררות, כגון אי-שקט מוגבר, קושי לישון, או אחרים. כל ילד המאובחן כסובל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית סובל מדחק טראומטי, אולם לא כל ילד הסובל מדחק טראומטי יסבול את כל הסימפטומים של הפרעת דחק פוסט-טראומטית.
מדענים העוסקים בחקר מערכת העצבים הראו כי חוויה טראומטית מעצבת את המבנה והתפקוד של מוחנו – ה"מנכ"ל" של התפקוד היומיומי שלנו. התגובות הביו-פיזיות והפסיכו-סוציאליות לדחק טראומטי זורמות במערכת העצבים המרכזית שלנו ובגופנו עם כל פעימת לב. דחק טראומטי פוגע ביכולתנו לעשות שימוש בתפקודים הנעלים יותר של מוחנו, המווסתים רגשות, מאפשרים מחשבות רציונאליות, מארגנים חוויות באופן עקבי ומשמעותי ומבדילים נכונה בין ביטחון לאיום. דחק טראומטי יוצר קצר ביכולת החשיבה שלנו וגורם לחלקים הפרימיטיביים ביותר במוחנו להגיב במהירות לאיומים, כך שנצליח לשרוד ברגע המיידי. אנו מתוכנתים באופן נפלא על-ידי הביולוגיה להגיב מהיר מכפי שאנו יכולים לחשוב על-מנת לשרוד. מערכת ההישרדות המובנית שלנו מפעילה הורמונים הגורמים ללבנו לפעום מהר יותר – מזרימה יותר דם לשרירים – ומגבירה אדרנלין, כך שאנו מוכנים להילחם או להימלט מפני הסכנה. בדיוק כפי שחיות רבות בטבע מתחמקות מלהפוך לטרף באמצעות עמידה ללא תנועה והתמזגות בסביבתם, "קפיאה במקום" היא תגובה הישרדותית נוספת לאיום.
מדוע חשוב לדעת זאת?
ראשית, אם אנו מתמקדים רק בהפרעת דחק פוסט-טראומטית, אנו מחמיצים מספר גדול של ילדים ומבוגרים המושפעים השפעה שלילית מדחק טראומטי ואשר לא ניתן לאבחן אותם כלוקים בהפרעת דחק פוסט-טראומטית. דחק טראומטי מונע תפקוד בריא והתפתחות בריאה – וניתן לטפל בו! שלוש נקודות אלו חשובות – רבים סובלים, אינם מטופלים, וניתן לסייע להם.
היכן ואיך אנו רואים את הסבל הזה?
למרות שרבים מאיתנו עשויים לחוות תגובות לעקה מעת לעת, כאשר ילד מתמודד עם דחק טראומטי, תגובות אלו מפריעות לחיי היומיום שלו או שלה, וליכולתם לתפקד ולתקשר עם אחרים.
ילדים בבית-הספר ובבית עלולים לבטא עקה הנוצרת מחוויית טראומה (התקפת טילים) או מהיותם עדי ראייה לטראומה (חבר ללימודים שנפל מסלע במהלך טיול בגולן), או מכך שחוו אובדן טראומטי (הורים שמתו בתאונת דרכים) בכך שאינם יכולים להישאר מרוכזים בכיתה, שהם נראים "מתוחים" ונרגזים, יוזמים קטטות עם ילדים אחרים, "חולמים" כאילו אינם נוכחים בכיתה, מתמוטטים רגשית מכל סיבה קטנה, נמנעים מחברתם של ילדים אחרים ונוהגים בהתרסה – התנהגות שהמורים (וההורים) מפרשים לעתים קרובות כ"רעה", "התנהגות גרועה" ו"חצופה". ילדים נושאים באשמה לדרכים הטבעיות בהן הם פורקים ומבטאים דחק טראומטי, ולמהומה הפנימית שעקה זו יוצרת.
האם פירושו של דבר כי כל ילד שאינו מסוגל לשבת בכיתה, להתרכז ולשחק חברתית עבר טראומה?
לא. אולם לאור מה שאנו יודעים על תגובות לעקה המופעלות על-ידי טראומה, עלינו להקדיש יותר מחשבה לתפקיד האפשרי של טראומה בהתנהגויות שהינן מפריעות ומחמירות, ולרגשות שילדים מבטאים בבית-הספר ובבית לאחר חוויה טראומטית. אם ילד חווה אירוע מפחיד או היה קורבן ישיר לו, כי אז היא או הוא עשויים להתמודד עם דחק טראומטי. סוג זה של עקה פוגע קשות באיזון הנפשי של הילדים ובשליטתם בהתנהגותם.
כאשר טראומה היא שעומדת בליבן של בעיות רגשיות והתנהגותיות, הסיוע המוגש לילדים משתנה דרמטית מניסיון לשלוט בהתנהגותם ולהענישם עליה, לכזה המווסת את רגשותיהם ומסייע להם להתמודד עם החרדה הנוצרת במערכת העצבים המרכזית שלהם. הפצעים מטראומה הם לעתים קרובות בלתי-נראים למשפחה ולחברים ועם זאת "קולניים" ובלתי-פוסקים לאנשים שעברו טראומה, אשר נושאים עימם את העקה יומם ולילה, בעירות ובשינה. אנשים המצויים "מחוץ" לחוויה זו אינם תופסים את המאבק הפנימי המתחולל באלו הפגועים מטראומה. על הציבור ללמוד להעריך מהו דחק טראומטי, כיצד הוא משפיע עלינו, וכיצד ניתן להחלים ולדרוש חזרה את בריאותנו.
למרות שרבים מאיתנו עשויים לחוות תגובות לעקה מעת לעת, כאשר ילד מתמודד עם דחק טראומטי, תגובות אלו מפריעות לחיי היומיום שלו או שלה, וליכולתם לתפקד ולתקשר עם אחרים. עלינו להפוך לצופים זהירים ולהרהר באופנים בהם שינויים פתאומיים בהתנהגותם של ילדים עלולים להצביע על איזושהי טראומה מהעבר שאולי התעוררה, ועלינו ללמוד כיצד להחזיר להם את הביטחון ולהרגיע אותם באמצעות פתיחותנו לרגשותיהם ובאמצעות הפגנת שליטה בעצמנו.
מה ניתן לעשות כדי לסייע לילדים החווים דחק טראומטי?
בעשור שחלף פיתחה קהילת בריאות הנפש טיפולים העשויים להועיל לילדים הסובלים מדחק טראומטי. הורים, מורים וחברים בקהילה יכולים לסייע לילדים. הצעד הראשון בהושטת עזרה הוא לתת לילד הזדמנות לדבר עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש, המנוסה בטיפול בטראומה. איש מקצוע יכול לקבוע האם ישנו דחק טראומטי, ולהעריך את צרכיו ויכולותיו של הילד. ישנם טיפולים לטווח קצר היעילים להפחתת התנהגויות סימפטומטיות ומסייעים לילדים לנהל את פחדיהם והחרדות שלהם. טיפולים אלו הנם לעתים קרובות קוגניטיביים-התנהגותיים, והם מותאמים לילדים. אומנויות היצירתיות, כגון מוזיקה, ריקוד, ציור, דרמה ועבודה בטבע מסייעות גם הן לילדים לשקם תחושת ביטחון ולשוב להשתלבות מלאה יותר עם חברים ומשפחה. טיפולים משפחתיים וקבוצתיים מסייעים אף הם וניתן לעשות בהם שימוש בשילוב עם טיפול אינדיבידואלי.
הווארד רובינסון, DSW (ד"ר לעבודה סוציאלית), פרופסור-עמית קליני באוניברסיטת פורדהאם, בית-הספר לשירות ציבורי, שהה בישראל במסגרת תכנית פולברייט האמריקאית לחילופי מרצים וסטודנטים (www.fulbright.org.il). פולברייט הינה התוכנית הממשלתית הראשונה שהופעלה לקידום הקשרים המדעיים בין ישראל לבין ארה"ב. השתתפותה של ישראל בתכנית זו מנוהלת ע"י קרן חינוך ארה"ב-ישראל. הווארד רובינסון התארח במכללת תל-חי, בית-הספר לעבודה סוציאלית.