פרופסור ג'רמי גולדמן 29/1/2013
בניגוד לעבר בו השתמשו בסטנטים (תומכנים לעורק) שנשארים בגוף כל חיי המטופל וגורמים לתופעות לוואי רבות, כיום המחקר הרפואי קרוב לייצורם של סטנטים מחומרים מתכלים שייספגו בגוף וימזערו את הנזקים הכרוכים בצנתורים
מחלות עורקים, כגון טרשת העורקים, גורמות לחסימת זרימתו של הדם. אחת השיטות הנפוצות לפתיחת עורקים סתומים ושמירה על זרימת דם תקינה היא השימוש בסטנטים (תומכנים). סטנטים, הם רשתות מתכתיות המורכבות על צינורית דקה (צנתר) המחוברת לבלון. 
הצנתר מוחדר לגוף דרך עורק הקרוב למפשעה ומנותב בזהירות אל העורק הסתום, שם מנפחים את הבלון ומרחיבים את העורק. לאחר התקנתו של הסטנט בעורק, מוציאים את הבלון ואת הצנתר ומשאירים את סטנט המתכת החשוף במקום באופן קבוע. קיימים גם סטנטים המצופים בפולימרים המשחררים תרופה המסייעת להפחית את הצמיחה התאית המוגברת המתרחשת לעיתים קרובות לאחר קיבוע הסטנט בעורק. צמיחה זו עלולה להוביל במהירות לסתימה מחדש של העורק.
סטנטים ביולוגיים נספגים בגוף
סטנטים מחומרים ביולוגיים הנספגים בגוף (bioabsorbable) מסתמנים כחלופה מבטיחה לפתיחת עורקים מאחר והם מאפשרים למנוע רבים מהסיכונים הבריאותיים לטווח הארוך הקיימים בחומרים הנוכחיים. במצב אידיאלי סטנט צריך לשמור על חוזקו המכני למשך 6 – 9 חודשים, כשלאחר מכן הוא יתפרק לחלוטין, ייספג, ויופרש מהגוף מבלי לגרום נזק.
באופן זה הסטנט יאפשר לכלי הדם לתפקד באופן טבעי. לשם כך, חומרי הגלם של הסטנט ושל כל תוצרי הפירוק (degradation products) חייבים להתאים לתאי הדם ולכלי הדם; קצב הפירוק של הסטנט חייב להיות אחיד יחסית; ועל הסטנט לשמור על חוזק מכני למשך פרק הזמן הדרוש. הפוטנציאל הגלום בסטנט, המתכלה מעצמו ובעל כל המאפיינים הללו, הניע חוקרים לנסות ולמצוא חומרים מתאימים.
מחקרים קודמים שנועדו להביא לייצור סטנטים מחומרים ביולוגיים נספגים בגוף בחנו גם חומרים מתכתיים וגם חומרים פולימריים. אמנם מספר חומרים פולימריים עמדו בדרישת ההתאמה הביולוגית, אך בגלל החולשה היחסית של הפולימר יש צורך בשימוש בסטנט עבה יותר מאשר סטנט מתכתי. סטנטים בעלי דפנות דקות יותר נחשבים לטובים יותר, משום שהם גורמים פחות נזק לעורק במהלך החדרתם וגם התאימות הביולוגית שלהם טובה יותר, זאת עקב חשיפה קטנה יותר של גוף המטופל לחומר הזר.
בנוסף, החוזק המכני של הסטנטים המתכתיים עדיף בהרבה על פני זה של הסטנטים הפולימריים. מתכות המכילות יסודות המצויים בגוף נחשבות כחומרים ביולוגיים, ולכן הן מתאימות לבניית סטנטים ביולוגיים הנספגים בגוף. הודות לחוזק המכני ולהתאמה הביולוגית שלהם, המתכות המבטיחות ביותר הן מגנזים (Mg) וברזל (Fe).
עד כה, בגלל העלויות הגבוהות ורמת המורכבות הדרושה, המאמצים לפיתוח חומרים לייצור סטנטים ביולוגיים נספגים בגוף נתקלו בקשיים רבים, ולא הושגה כל פריצת דרך בעשור האחרון. כיום אנו גאים להציג מתודולוגיה חדשנית ביותר שפיתחנו, אשר מפחיתה באופן משמעותי את המורכבות והעלויות הכרוכות בהערכת חומרים, תוך שמירה על ההתאמה לסביבת העורק.
ייצור דוגמאות של חומרים לבדיקה בצורתו של סטנט הוא תהליך יקר ומורכב. לכן, אנו בוחנים דוגמאות בצורת חוטים, שקל וזול יותר לייצר אותן. לאחרונה גילינו שברזל טהור (Fe) עשוי לא להתאים לייצור סטנטים עקב הצטברות הדרגתית של קורוזיה מזיקה התופסת נפח רב על דפנות העורק. לכן, אנו ממקדים את מאמצינו בחומרים מבוססים על מגנזיום (Mg). למרבה הצער, סגסוגות המגנזיום הנוכחיות מתמוססות לחלוטין בתוך 60 עד 90 ימים מהחדרתו של הסטנט, פרק זמן קצר בהרבה מהתקופה הנדרשת. נדרשות סגסוגות חדשות המבוססות על מגנזיום שיחזיקו מעמד בגוף במשך 6 – 9 חודשים.
בשיתוף פעולה עם חוקרים בטכניון ואוניברסיטת בן-גוריון, אנו מעריכים חומרים חדשים שיעמדו בקריטריונים המחמירים לייצור סטנט ביולוגי שייספג בגוף בצורה מוצלחת.
פרופ' ג'רמי גולדמן, מומחה להנסדה ביו-רפואית מהאוניברסיטה הטכנולוגית של מישיגן ארה"ב, שוהה בישראל במסגרת תכנית פולברייט האמריקאית לחילופי מרצים וסטודנטים. פולברייט הינה התוכנית הממשלתית הראשונה שהופעלה לקידום הקשרים המדעיים בין ישראל לארה"ב. השתתפותה של ישראל בתכנית מנוהלת ע"י קרן חינוך ארה"ב-ישראל. גולדמן מתארח בטכניון.