"לא ראיתי תופעה כזאת, אין דברים כאלה וזה מדהים", אומר הזמר ונגן הבוזוקי הווירטואוז דיוניסיס תיאודורו, כשהוא מנסה לתאר את ההתרחשויות על הבמה ואת הקהל במופעים שלו. "אני מתחיל לשיר, הקהל מגיב, ויש גם כאלה שרוקדים לצלילי המוזיקה", הוא מספר. "לאט לאט העניין משתחרר, ובסוף ההופעה האולם כולו הופך למועדון ריקודים יווני והקהל מסרב לתת לנו לרדת מהבמה. הקהל הישראלי הוא הכי חם, נלהב ומשתף שהכרתי בחיי". וחייו אכן יכולים להעיד על כך. סאגה רצופת טלטלות ונדודים בין ארצות ויבשות, חיפושי דרך, אהבות, התנסויות ונחיתה אחת רכה בארץ, שתמיד חלם להיות חלק ממנה. הקפריסאי הנודד מצא בישראל את ביתו האמיתי.
תנ"ך בשני פני
תיאודורו דיוניסיס (שנקרא על שם הסבא שלו, שנפטר בשנת הולדתו, ולאו דווקא כמחווה לאל היין המיתולוגי) בן 43, תושב רחובות ב־14 השנים האחרונות, נולד בפמגוסטה שבקפריסין, זמן קצר לפני הפלישה הטורקית לאי. "מאחר שאמי הייתה בריטית, ברחנו לאנגליה", הוא מספר. "חיינו כשמונה שנים בקאנטרי האנגלי, סמוך לסטרטפורד, עירו של שייקספיר, ואז חזרנו ללרנקה שבקפריסין. למדתי בבית ספר אמריקני פרטי כי אמא לא רצתה שאשכח את האנגלית. שם חייתי עד סיום השירות שלי בצבא קפריסין".
סיפור האהבה שלו עם הבוזוקי החל כשהיה בן 11. "הוריי אהבו מאוד מוזיקה ואבא חשב שהכלי הזה יתאים לי. לא התחשק לי שתהיה לי עוד מעמסה של לימודים ומורים, לכן לא נגעתי בו, עד שיום אחד פשוט הוצאתי אותו והתחלתי לנגן לעצמי, כמעט בלי לחשוב. ואז אמרתי, 'וואלה, אפשר להסתדר עם זה'. משם זה פשוט זרם".
ביום שבו הוזמן לעלות על הבמה ולנגן בחתונת קרובי משפחה, גילה את קסם החיבור שבין נגינה, במה וקהל. משם, הדרך להופעות במועדוני לילה, מסעדות יווניות וחתונות הייתה קצרה. "כשהייתי ילד בן 12, כבר הייתה לי להקת חתונות", הוא מספר, "שעות הפעילות שלנו היו אחרי חצות ואני הייתי מגיע רדום לגמרי לבית הספר. באחת ההזדמנויות שמע אותי מנהל מוזיקלי של הרכב שהופיע במלונות איה נאפה באי והזמין אותי להצטרף לכוח. ככה זכיתי בעבודה קבועה שפרנסה אותי יפה עד הצבא. זה גרר לא מעט מריבות עם ההורים, אבל הם קלטו את האהבה שלי לבוזוקי ועם הזמן תמכו".
לאחר שירותו הצבאי עבר תיאודורו לאנגליה. "קפריסין הספיקה לי", הוא צוחק. "לא ראיתי שם הזדמנויות". לאחר שלמד לתעודת הוראה בקיימברידג', קיבל הזמנה להופיע בקביעות עם הבוזוקי שלו במסעדה יוונית בקווינס, ניו יורק, ושם נשאר. בלילות פרט על הבוזוקי למחייתו ובימים למד מדעי הרוח ויהדות בסיטי יוניברסיטי אוף ניו יורק.
"למדתי דקדוק עברי וספרות עברית, אחחח", הוא מתמוגג, "זה היה ממש גן עדן מאתגר. זה לא היה קל, אבל התחבר עם הרצון הישן שלי לקרוא את התנ"ך בשפת המקור ולהתחיל להכין לעצמי את הדרך לישראל".
מה פתאום?
"כי התאהבתי בישראל".
ולמה תנ"ך? חסרים ספרים אחרים?
"כשהייתי בן שש קניתי את התנ"ך בסייל בשני פני והתחלתי לקרוא לעצמי את ספר בראשית באנגלית. מבחינתי זה היה כמו כניסה לעולם אגדות קסום, אבל אגדה שקל להאמין בה, לא כמו סיפורי פיות. אני חושב שאז התחיל הסיפור המוזר שלי עם מדינת ישראל".
חיבור מההגדות
לקראת סוף לימודיו עבד תיאודורו כמלצר במסעדה ניו יורקית, שבעליה ומרבית אנשי הצוות שלה היו ישראלים, והרגיש כמו בבית. "מלצרתי כדי לממן את סוף הלימודים, ודנה, לימים אשתי, שהגיעה לניו יורק לטיול של אחרי התואר, מלצרה גם היא באותה מסעדה. ככה הכרנו, אבל לקח קצת זמן עד שהחזרתי אותה לארץ", הוא צוחק.
תקשרתם בעברית?
"אז עוד לא כל כך, וגם לקח קצת זמן עד שנפתחנו. אחרי חצי שנה של היכרות הוזמנו לסדר פסח בברוקלין. אני חושב שזה היה האירוע שסגר עליי. סוג של חותם שנעל את גורלי. אני מדבר על זה ומקבל צמרמורת. היינו חבר'ה צעירים, מוזיקליים. שרנו את ההגדה עד הסוף עם חיבור, שמחה והמון עוצמה, ואז ידעתי שהתאהבתי, גם בדנה וגם בעם הישראלי. הרגשתי שמצאתי את האמת שלי והחלטתי שאני רוצה לשיר בישראל. בסדר הפסח ההוא בברוקלין זיהיתי את היכולת הישראלית של השמחה והאחדות, והחלטתי שאני רוצה לגרום לאנשים בישראל לשיר ביחד, בלי להכיר עדיין את המושג 'שירה בציבור' שכל כך מזוהה עם הישראליות".
לפני 14 שנה עזבו השניים את ניו יורק.בדרכם לבית ברחובות עצרו בלרנקה כדי להכיר לאבא ואמא תיאודורו את כלתם הישראלית לעתיד. "היה להם קצת מוזר כל הקטע הזה שלי, עם החיבור לישראל", הוא נזכר, "אבל תמיד הייתי עוף קצת מוזר".
הגעת לארץ בעיצומה של האינתיפאדה השנייה ולקראת מבצע חומת מגן.
"וכשהתפוצצו כאן אוטובוסים, אבל זה גרם לי לרצות להיות כאן עוד יותר".
אחרי טקס נישואים אזרחיים בקפריסין (תיאודורו אינו יהודי), ערכו השניים מסיבת חתונה ברחובות, עם חופה חילונית. "ההורים של דנה קיבלו אותי בזרועות פתוחות ובתמיכה מלאה, בלי לתת לי הרגשה שאני שונה", הוא אומר. "אני מודה שזכיתי".
לפרנסת המשפחה הקים תיאודורו בית ספר ללימודי אנגלית, ובמקביל המשיך לפרוט על הבוזוקי. בשלב מסוים החליטו בני הזוג לנסות את מזלם בקפריסין. "רציתי לשנות אווירה, לחשוב מה אני עושה מכאן ואילך ולחזור לארץ מגובש מבחינה מקצועית", הוא מסביר. "בקפריסין יש קהילה ישראלית גדולה, וכל המפגשים החברתיים שלנו היו עם ישראלים. את החגים בילינו בבית חב"ד בלרנקה, והרב, שהיה גדול מהחיים, הזמין אותי לנגן בבוזוקי. אחרי ארבע שנים חזרנו לארץ. יצאנו מכאן עם בת אחת. חזרנו עם שלוש".
באיזה שפה אתה מדבר איתן?
"לרוב בעברית וקצת באנגלית. יוונית? כמעט אף פעם".
עם פרנס וסרנגה
כששבו לישראל בשנת 2011, כבר נפלה ההחלטה ללכת על הפקה מוזיקלית שתחבר בין המוזיקה היוונית לקהל הישראלי. "ביחד עם הפסנתרן הרחובותי איציק צארום התחלנו לבנות את ה'בוזוקי גרוב', כשבמקביל הופעתי עם שמעון פרנס וירון אנוש. ליוויתי בבוזוקי לא מעט זמרים וחרשתי היכלי תרבות עם שלומי סרנגה. בסוף הסבב הייתי מוכן לחיים מוזיקליים עצמאיים ושמתי פול פוקוס על ההפקה שלנו. גיבשנו כיוון עם חומרים, חלקם מקוריים, ואת כל האנרגיות הזרמנו למופע הזה. צירפנו אלינו מתופף, כנר וחצוצרן וצמחנו משם. הקהל אוהב אותנו. זה כנראה היה צריך לקרות".
הקהל הישראלי משוגע על מוזיקה יוונית. זה הפתיע אותך?
"אני נדהם כל יום מחדש. הקהל הישראלי שר איתי, מכיר את היוצרים ואת הזמרים ואת ההיסטוריה של המוזיקה היוונית. יש משהו שמאוד מחבר אותנו".
איך אתה מסביר את זה?
"זאת מוזיקה שתופסת מיד את האוזן, כי יש בה שמחה ועצב ואלמנטים טורקיים, צועניים וחסידיים, והיא מפעילה משהו מהבטן. זה מאוד מרגש וזה נמשך עוד מאז קום המדינה. ידעת שחיים חפר, כשהיה בדרכו למחנות פליטי השואה היהודיים בקפריסין, תרגם כבר ב־1947 את השיר 'איריסים'? זה היה השיר היווני הראשון שתורגם כאן לעברית. מאז תורגמו כ־600 שירים, אולי יותר, מיוונית לגרסה ישראלית, והקהל פשוט אוהב אותם. בשנות ה־60 הגיע לכאן אריס סאן והביא איתו את צליל הבוזוקי ואת הפום-פה פום-פה ופרץ דרך. אחרי טריפונאס, שהגיע לכאן בשנות ה־70, המוזיקה היוונית הפכה להיות לגמרי מיינסטרים. בהופעות אני שר ביוונית ומבקש מהקהל לשיר איתי את הגרסה העברית, כי אני רוצה שהאנשים יתחברו אליי גם באמצעות הצלילים אבל גם באמצעות התוכן, וגם שישתפו אותי בחוויה שלהם, והקהל משתף".
הופעת לא מעט בעולם. ראית כזה דבר?
"זו תופעה שלא ראיתי כמוה. זה דבר שהיה חדש בשבילי לחלוטין, ואני מדבר על הופעות בפני קהל מגוון לגמרי. בני 90 בדיור מוגן שמסרבים לשחרר אותנו מהבמה וגם הופעות בפני צעירים ומבוגרים, קיבוצניקים, מזרחיים ותל אביבים בצוותא. בכל מקום".
הפכת להיות ישראלי לגמרי.
"ישראל היא מקום של עשייה וקידמה, מקום שמשגשג תחת אש, שתורם לעולם בהמון תחומים. ישראל הפכה להיות המקום שלי ואני רוצה לספוג אותו ולהתמלא בו".
הגרוב של הבוזוקי
'בוזוקי גרוב', המופע של דיוניסיס תיאודורו, שנוצר ביחד עם שותפו הפסנתרן והמוזיקאי איציק צארום, מחזיר את רוחה של המוזיקה היוונית הנוסטלגית עם קאברים לשירים הידועים של אריס סאן, טריפונאס, פוליקר, דלארס ואחרים ('מיליסמו', 'זינגואלה', 'עיניים שלי', 'הכל בגלל האהבה', 'תודה על כל מה שנתת', ועוד ועוד), מוזיקה מקורית של צארום וקטעי נגינה וירטואוזיים על בוזוקי ובגלמה (כלי פריטה ממוצא טורקי) של תיאודורו. השירים מושרים בשפת המקור, יוונית, והקהל מלווה עם המילים העבריות. מופע נוסף בתהליך בישול מתקדם של השניים הוא ה'ניו דיירקשן', כיצירה עצמאית שלהם, מלווה, אלא מה, בנגיעות יווניות.
התוצאות מוקלטות ממש בימים אלו ובקרוב ישוחררו לחלל הרדיופוני-אינטרנטי. ההרכב כולל את דניאל הופמן (כינור), כפיר לדרמן (תופים וכלי הקשה) ועומר גבאי (חצוצרה).
המופע הקרוב ברחובות: 2.9, אולם ויקס, שעה 20.30.