טלי פרקש, 16.04.15
הם נשלחו לאימוץ בגיל צעיר במטרה להציל את חייהם, אבל עם תום המלחמה חוו משבר זהות קשה: חלקם סירבו לחזור למשפחותיהם, ואחרים נשארו נוצרים. במשך עשורים ארוכים נקברו הסיפורים, עד שהגיעה החוקרת הפולנייה ג'ואנה מיכליץ: "הטראומה הלא מטופלת המשיכה הלאה, לדור השני והשלישי. הישראלים של היום עדיין גדלים תחתיה. הסיפור עוד לא נגמר"
כמיליון ילדים יהודים חיו בפולין טרום מלחמת העולם השנייה - רק מעטים מהם שרדו את השואה, לרוב בעקבות "אימוץ" להורים לא יהודים. אבל מסיבה לא ברורה, נדחק סיפורם של "ילדי הנס", ונזנח בגזרת ההיסטוריונים במשך עשורים רבים. עד שהגיעה פרופסור ג'ואנה ביאטה מיכליץ. היא בכלל היסטוריונית חברתית, יהודייה ממוצא פולני, שמתמחה בחקר השואה והשפעותיה על הילדים והמשפחה. פרופ' מיכליץ יצאה למסע בעקבות הילדים ההם, נברה בארכיונים של ארגונים יהודיים, בתי יתומים – ועד לקיבוצים בישראל, וגבתה אף עדויות חיות. בישראל שהתה כחוקרת במסגרת תוכנית פולברייט היוקרתית, המקדמת שת"פ אקדמי-מדעי בין ארה"ב לישראל.
מחקרה מעלה תמונה עגומה של משבר זהות חריף, משפחות שהתפרקו בגלל המלחמה, ומשפחות שהתפרקו עם סיומה. "הילדוּת בשואה זה נושא שנדחק לפינה", מתארת מיכליץ כיצד הודרו חוויותיהם של ילדים מהחקר האקדמי. "יש ויכוח על השימוש בעדויות של ניצולים, במיוחד של ילדים, וזה בעייתי מאוד. כי אם מסתכלים על המחקר כמקור להבין את ההיסטוריה, הילדים וחוויותיהם לא נמצאים שם בכלל".
היסטוריה של שואה ללא ילדים
פרופסור מיכליץ היא המייסדת של מכון "הדסה ברנדייס", ומרצה באוניברסטית בריסטול שבלונדון, והיא סוג של חידה. היא נולדה וגדלה בפולין. מחקר שערכה כסטודנטית על אנטישמיות במדינתה, הוביל אותה לחומרים המתעדים את הסיפור האנושי של הילדים היהודים, שמשפחות פולניות הצילו בתקופת השואה.
למה בעצם לא התעניינו במה שהיה לילדים לספר?
"הם הרגישו, שהמידע מעוות. העדויות של הילדים, מטבע הדברים, פחות מדויקות. הפרשנות שלהם למציאות היא לעיתים אחרת. העובדה שהיו בגילאים צעירים, גרמה להיסטוריונים להטיל ספק ביכולת שלהם לזכור. ילד היה כמובן הקורבן האולטימטיבי, ועדותו הייתה סמל - אך ברמה הפסיכולוגית בלבד.
"היסטוריונים לא הרגישו שזה קול חשוב שצריך לבחון דרכו את הנסיבות והאירועים ההיסטוריים, ובאופן כללי את ההיסטריה של הילדוּת, תוך כדי השואה ואחריה. וזה בעיניי חלק חשוב ביותר מהתיעוד. נכון שלילדים יש תחושת זמן שונה, נקודת מבט אחרת. ילדים קטנים מאוד לא זכרו אפילו את שמם שלהם. הם איבדו את המציאות של מי הם, מאחר ובמשך תקופה לא יכלו להשתמש בשמם האמיתי".
ההורים הפכו לזרים
במחקריה, מתעדת פרופ' מיכליץ תיאורים קורעי לב של טרגדיות וטראומות שליוו את אותם ברי-מזל ששרדו בזהות בדויה: "זה היה כל כך טראומתי", אומרת מיכליץ, "שאחרי המלחמה, כאשר באו קרוביהם של הילדים להחזיר אותם הביתה - הם היו מבחינתם אנשים זרים לחלוטין. חלק מהילדים היהודים שעברו אחרי המלחמה לבית יתומים יהודי בפולין, פשוט ניסו לברוח למי שהם ראו כהורים שלהם. הקשר הרגשי בין הצדדים היה בהרבה מקרים עמוק, והפרידה הייתה קורעת לב".
מי היו אותם נוצרים שלקחו אליהם את הילדים הללו?
"המצילים הגיעו מגוון מאוד רחב. היו כאלה שטיפלו בהם כאילו היו ילדיהם שלהם. אחרים הביעו דעות אנטישמיות, וחלקם נקטו באלימות כלפי הילדים המאומצים, וגם כלפי ילדיהם הביולוגים. היו גם מקרים שמשפחות שהפקידו אצלם ילדים, רצחו אותם.
"בבתים שבהם ילדים עברו התעללות - אגב, גם התעללות מינית - הם שמחו מאוד לגלות על יהדותם וללכת. אבל במשפחות שבהן הם הרגישו אהובים ומוערכים, הקושי היה עצום. חלק מההורים, כאמור, כלל לא ידעו שהילד שאימצו הוא יהודי, והפרידה הייתה קורעת לב. לחלקם לקח כמה שנים כדי להיפרד ממש".
"מיכליץ מציינת עוד, כי תחת השלטון הסובייטי, "הנושא הפך לטאבו", כדבריה. "המשפחות הפולניות חששו לחשוף את הקשר שלהן לילדי היהודים, ולכן לא שמרו עליו. הארכיונים היו חתומים. רק היום, כשהם הפכו לגיבורי תרבות מקומיים, אפשר לדבר על זה בגלוי. אבל היום רובם כבר אינם בין החיים, והיחסים בינם לבין הילדים שגידלו נשברו בצורה מאוד טראומתית.
" אחד המקומות הנפלאים ללמוד על הקשר, היה דרך מכתבים שכתבו הילדים לארגונים יהודיים בתקופת המאבק האזרחי בפולין, בבקשה לשמור על שלומם של מציליהם".
ילדים יהודים שמתפללים לבתולה
בתיעוד שגילתה מיכליץ, תוארו אין-ספור מקרים של קשיים בפרידה מהמשפחה המאמצת. שרה אבינון, אחת מהמרואיינות במחקר של מיכליץ, תיעדה את סיפורה בספר "אל רפסודות בתהום", הנחשב בעיניה של מיכליץ לאחד התיאורים העוצמתיים והחשובים של החוויה הילדית בשואה. אלא שגם התיעוד הזה, לדבריה, לא קיבל את תשומת הלב המחקרית הראויה בשנים עברו.
"היא מתארת חוויות של ילדה קטנה, שבשלב מסויים - אחרי מספר התנסויות קשות של פגיעה מינית, נטישה ועוד - מצאה עצמה בבית יתומים נוצרי. והיא נלקחה משם על ידי זוג פולני חשוך ילדים, וסיגלה לעצמה ילדוּת מחדש", כך מיכליץ. "אחרי המלחמה, בהיותה בת 9, הדוד שלה הגיע, והיא פשוט לא הסכימה ללכת איתו. היא ברחה מחדש ל'הוריה', עד שסבא שלה לקח אותה משם בכוח, הוא היה אדם דתי, ושם אותה בקיבוץ עם ילדים אחרים, כי הוא חש שהפערים ביניהם גדולים מדי, ורצה שהיא תקבל את זהותה היהודית מחדש".
הסיפור של אבינון נגמר בטוב. "יש לה משפחה נפלאה וזהות יהודית, אבל במשך זמן רב היא שמרה על קשר עם הוריה המאמצים, שכלל לא ידעו שהיא יהודייה. היו תקופות של קושי מאוד גדול, של זהות מבולבלת, של דחייה מכל מה שקשור ליהדות וליהודים. האם המאמצת סירבה להכיר בעובדה שהבת יהודייה, ופשוט רצתה אותה בחזרה גם שנים רבות אחרי.
"והיו ילדים שהחליטו להישאר בזהות הנוצרית שלהם, ושמרו על הזהות היהודית בסוד שנים ארוכות. זו קבוצה שמתכווצת בשנים האחרונות. היו ילדים שגילו את האמת כמבוגרים, כמו רומואלד (יעקב) ושקינל- ווקסלר, שהיה כבר כומר קתולי כשנודעה לו האמת, ועד היום הוא חי בישראל בזהות יהודית-קתולית חצויה".
לדברי מיכליץ, "גם אם ההורים שרדו, היו ילדים שפשוט רצו רשמית להתנצר. החוויות הללו, לצערי, לא היו חלק מהזיכרון ההיסטורי במשך שנים רבות. חלק מהילדים באמת לא סיפרו והדחיקו, אבל גם מי שכן, קולו לא נשמע. וכך היו מחזות של ילד שרוצה מצד אחד לעלות לישראל - ומצד שני, ממשיך ללכת בכל יום ראשון למיסה בכנסייה".
הטראומה עוברת לדור הבא
פיצול הזהות הדתית המשיך הלאה. מיכליץ מתארת מקרים רבים שבהם ילדים קטנים המשיכו להתפלל בסתר למריה הבתולה, או שמרו תמונות שלה. וזה המשיך ללוות אותם הלאה, גם כשהם ידעו שהם יהודים. "לאחרים", היא מסבירה, "היה קושי להתרגל לרעיון שאפשר להיות שוב יהודי. אלה ילדים שכל המשפחה שלהם, הקהילה, פשוט נמחקה. הם פחדו לשוב ליהדותם, פחדו לדבר באידיש. הם גודלו במקרים רבים על ברכי סיפורים אנטישמיים, שהגבירו את הסלידה שלהם מהגילוי".
איך התמודדו המשפחות ששרדו את התופת, עם הקושי החדש?
"אנחנו יודעים שהתוצאות הטובות ביותר הושגו במקרים שבהם שלא הכריחו את הילדים לנטוש את אמונותיהם הנוצריות. השיקום המשפחתי היה קשה ביותר. הזהות היהודית הייתה רק בעיה אחת מתוך שלל בעיות קשות. למשל, על פי תיעוד הארגונים היהודיים, היה לרובם קושי סביב נושא האוכל.
"היו ילדים, בנים, שהוכרחו להתלבש כילדות במסתור, ובמשך שנים הם עוד המשיכו להתלבש כילדות, והיה להם צריך להשיב את המגדר שלהם בחזרה. ילדים ברי מזל שהצליחו לשרוד את השואה עם הורה אחד, והגיעו לישראל, הצליחו בחלקם לפתח יחסים מאוד קרובים. אך מה במקרה שההורה נישא מחדש?
"צריך לזכור שגם ההורים שניצלו סבלו מבעיות משלהם. הם שרדו מחנות ריכוז, מחנות מוות, אפילו כיבוש סובייטי, ושנים של מחבואים באזורים אריים. חלקם סבלו ממבעיות נפשיות ורגשיות. לא תמיד הייתה להם יכולת לטפל בטראומות של הילד. ילדים נותרו לפעמים בבתי יתומים במשך תקופה ארוכה, עד שההורים הצליחו לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם".
ומה כאשר ההורים לא שרדו?
"לא תמיד היה ברור מי היה אחראי לילדים. לפעמים זה היה דוד או דודה, לפעמים משפחה מורחבת. היום אנחנו יודעים ממחקרים, שילדים שטופלו על ידי קרובי משפחה, הרגישו הרבה פעמים לא שייכים, ולא קיבלו את רמת הטיפול שהיו צריכים. חלקם פשוט לא ידעו איך להתמודד עם ילד שעבר את מה שהם עברו".
והיא מסכמת בצער: "רוב הילדים, בסופו של דבר, לא היו 'ילדי פוסטר' חייכנים, אלא ילדים מצולקים עם בעיות קשות. הטראומה הלא מטופלת המשיכה הלאה, כשהם עצמם הפכו להורים, ודור שני ושלישי לשואה. הישראלים של היום גדלו ועדיין גדלים תחתיה. הסיפור עוד לא נגמר".